<h1>ספר התרומות שער מ"ט חלק ב'</h1>
<h2>דף לד:</h2>
והיכא דלא נאבד ויש מחלוקת ביניהם שהלוה אומר שקל הלויתני והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו נאמן המלוה ובנקיטת חפץ שישבע ויטול כדרך כל הנשבעין ונוטלין, כדאיתא עובדא בעיזי דאכלי חושלא דיכול לטעון עד כדי דמיהן [ב"ב ל"ו ע"א]. וה"ג לה בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ח] חד בר נש קם עם חברוי בשוקא וא"ל תרין דינרין לי בידך ומשכונך שוה תרין דינרין, א"ל חד דינר אנא בעי למיתן ומשכוני שוה תרין דינרין, אתא עובדא קומי דדייני דנהרדעא אמרי כיון דכ"ע מודו דמשכון שוה תרין דינרין דינרא אחרינא ייתי עלוי סהדוי, ולא שמע מאי דא"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך. פירוש ירושלמי זה כך הוא, המלוה היה המשכון בידו שלא נאבד ממנו, והיה טוען כי עליו הלוהו ב' דינרין והיה מודה ששני דינרין היה שוה משכונו ולא היה תובע ממנו כלום, אבל הלוה היה תובע למלוה ואומר לו אמת שמשכוני שוה ב' דינרין אבל אתה לא הלויתני אלא דינר והחזר לי משכוני בדינר שאפרעך, והיו דייני דנהרדעא סבורים לומר כי אחר ששניהם מודים כי המשכון שוה שני דינרין נמצא כי תביעת הלוה (וראיתו על) [ודאית ו]המלוה (שהוא) ספק לנו מה שהוא תובע, יתיב עלוי סהדוי, פירוש נעמיד עדים על הודאתו שיודה בפניהם שמשכון זה הוא בידו ושהוא שוה שני דינרין ואח"כ ישבע הלוה שאינו חייב לו אלא דינר ויוציאנו מידו, מפני שהמלוה מודה לדבריו והוא אינו מודה לו כלום מן הדינר שתובע ממנו. השיב ר' יוחנן ואמר דלא מחייבי ליה למלוה בהודאת פיו שהודה בפני עדים שמשכון זה הוא בידו ושהוא שוה תרין דינרין, דמ"מ יכול לטעון עד כדי דמיו הואיל ולא היו שם עדים בשעת המשכונה שיעידו בכמה משכנו אצלו. וקי"ל כר' יוחנן. וישבע המלוה כשאר נשבעין ונוטלין שנוטלין בשבועתן. ואין דין זה כדין משנתינו, שמשנתינו מיירי שנאבד המשכון מן המלוה ורוצה להוציא ממון זה מן הלוה ולפיכך שנינו סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה שנשבע הלוה מפני שהוא מודה במקצת ונפטר, אבל כאן שהלוה מודה במקצת נשבע המלוה מפני שהוא נפרע ממשכון שהוא תחת ידו שלא נאבד ממנו, ולפיכך נשבע כדרך שאר נשבעין ונוטלין שנוטלין בשבועתן. ויש לברר למה הוא נשבע בנקיטת חפץ ואינו היסת כדין האומר כלי זה לקוח הוא בידי שנשבע היסת ונפטר. ודבר זה כך פירשו הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ג] וזה טופס לשונו, המלוה את חבירו על המשכון ומת הלוה והמלוה, בין שמת הלוה תחלה בין שמת המלוה, הואיל והוא נפרע ממה שהוא תחת ידו ואלו רוצה לומר לקוח הוא בידי הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין, ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח, שאלו אמר על עצמו של חפץ אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה היה נשבע היסת ונפטר, אבל אם היה שם עדים שחפץ זה משכון הוא בידו ולא ידעו על כמה אינו יכול ליטול אלא בשבועה, והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלו הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון, שאין אומרים מגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען, ע"כ.
וה"ג לה גבי עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא וסכינא דאשכבתא [ב"מ קט"ז ע"א] דגרסינן עליהו יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר טענת לקוח הוא בידי, הילכך משתבע כעין דאוריתא ומחזיק במשכונו עד כדי דמיו. והכי כתבו רבוואתא דמאן דנקט משכון כמאן דנקיט שטרא דאי טעין פרעתיך לאו כל כמיניה ואי אמר אשתבע לי משבעינן ליה [שבועות מ"א ע"א]. וכן כתב הרב אבן מגש בפירוש שבועות בפרק כל הנשבעין [מ"ה ע"ב] דליפטוריה משבועה לא אמרינן מגו. ואע"ג דאשכחן דאמרינן מגו ומחייבי שבועה כגון משכון, התם היינו טעמא וכו'. ויש לתמוה למה יתחייב כי אם היסת, והביאו ראיה ממכיר כליו ביד אחר שישבע כמה הוציא ויטול, ואלו טען לקחתים היה נאמן בהיסת, וכן במשכון. והך ראיה אית עלה פרכא, שהטעם מפרש בירושלמי [פ"י ה"ג] מפני בעלי בתים שלא יהיו מטופלין עם הגנבין. וה"ר אפרים כתב בזה, מאן דאית ליה משכון לא דאמי לכל הנשבעין ונוטלין, דהאי דראמו רבנן עליהן שבועה מקצתם משום דמורו היתרא ומקצתם משום דבעו אפוקי ממונא, אבל האי לא מורי ולא בעי לאפוקי ממונא, ובדין הוא דלא משתבע כלל, וכיון דתקון רבנן היסת משתבע היסת. ומילי דסמכא נינהו אלא שרבו עליו החולקין. ורבינו בספר כתוב שם [פ' כל הנשבעין] כתב אמר אברהם באמת וברור זה קשה עלינו כל הימים על מה שחברו כל המחברים נשבע על משכונו שהיא שבועה חמורה, דהא איכא מגו. והאריך, ובסוף דבריו כתב כי הוא סבור כי [מי] שאמרה הוציא אותה על מארי דחושלא דתפסינהו להנהו עיזי וההיא ודאי שבועה בעי, דהא לא ידע מארי עיזי לההוא נזקא כמה הוה, וכל מידי דלא איפשר ליה לידע לנתבע לא גבי מיניה אלא בשבועה כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות ע"ט ע"ב] וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע כמה הוציא ויטול. והבאים אחרינו בזה ואמרו על כל משכון, ואיפשר שטעות היה בידם או אנו הטועים. ויש לי קושיא אחת עליהם מרבה בר שרשום [ב"ב ל"ג ע"א] דקאמר דאי בעי לאפרועי מיניהו הוא בעי לאשתבועי וכולה מלתא כדאיתא התם, והשתא קשיא דרבה בר שרשום כעין טוען על המשכון היה, ולדבריו איך נצל משבועה חמורה. ויש לתרץ [דבשתיקה אכל] ובתר דאכיל להו לא משבעינן ליה. כל זה טרחנו להעמיד דברי הגאונים אבל איני יודע [על] מה סמכו, ע"כ. ודוקא שיהיה המשכון מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ואין לו עדים שהפקידו בידו ואז נאמן המלוה בשבועה ליטול משום מגו דיכיל למימר לקוח הוא בידו, אי נמי איתנהו דברים העשויין להשאיל ולא ראה וליכא עדים שיכול לומר החזרתים לך או להד"מ כי אמר הלויתיך עליו כך וכך מהימן ובשבועה, ולקמן נאריך בזה.
וכתב הרב בעל העטור היכא שכפר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע שאין ראוי ליטול הימנו, אם היה חובו כנגד משכונו, ואם היה שוה פחות ישבע היתר על המשכון, ואם היה המשכון שוה יותר על חובו כבר נשבע המלוה שאין לו משכון ופטור. גם כתב, והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת, א"נ לא נפחת אלא כך, א"נ איני יודע, נשבע המלוה שבועת היסת ונפטר. וה"ר יהודה כתב דאיכא מ"ד מלוה נשבע כעין דאוריתא שלא נשתמש וגובה מה חובו, וכן אם השכירו נשבע כמה נטל משכירותו. ואיכא מ"ד דהלוה נשבע כמה היתה שוה בשעת הלואה, מיגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמו ששוה היום כי אמר כך וכך היה שוה ונפחת נאמן ובשבועת היסת, ובפסידות המשכון נשבע המלוה, ע"כ. ויש לנו לברר על אי זה דרך יבא ביניהם טענת נפחת המשכון כי בודאי אם טענו הלוה נפחת המשכון בידו של מלוה מפני שאכלוהו עכברים או הרקיב או אכלו עש, בכל אלו כיון ששומר שכר הוא נקרא על המשכון אם שמרה כראוי ונער אותה כראוי לה, וכמו שפסקנו בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ט ע"ב] דתנן מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושטחה לצרכה כלי [כסף] וכלי נחושת ומשתמש בהן לצרכן, הילכך כיון שעשה לה מניעור ומשמור במקום שאין מצויין שם לא עכברים ולא ריקבון אם נרקב או אכלוהו עכברים אף על כל זה ה"ל אונסין ומפטר, אבל אם פשע ופחת המשכון בידו מחמת פשיעתו בידים או שנתעצל בשמירתו ובנעורו, אם מודה חייב לשלם, ואם כפר הואיל והלוה טוען בבריא כי המשכון נפחת מדמיו תחת ידו יש לו לישבע שלא נפחתה בפשיעתו וששמרה כראוי במקום הראוי [לו] ושנערה כל צרכה ומפטר, וכל זה בשבועת היסת. ואם מודה שפשע בה ולא נערה כראוי או שהניחה במקום שאין ראוי להניח ופחת מדמיו ויש מחלוקת ביניהם זה אומר כך נפחתה וזה אומר כך נפחתה, אם פחת פחת שצריך ללוה להשלים למלוה, שאינו שוה מה שהלוהו, הלוה נשבע היסת ונפטר, ואיכא מ"ד שבועת התורה, דהו"ל מודה מקצת, אבל המלוה אינו נשבע, שהרי אינו נפרע ממשכונו שהרי נפחת ואינו שוה מה שהיה תובע לו. ואם נפחת פחת שעדין שוה את חובו נשבע שבועת התורה המלוה וגובה חובו מן המשכון, שנאמן בשבועתו עד כדי דמיו. וכתב הרב בעל העטור מלוה אומר סלע הלויתיך ושלשה דינרים היה שוה ויש לי אצלך דינר, ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינרין ויש לי אצלך דינר, שניהם נשבעין שבועת היסת, זה נשבע שמשכון הוא בידו וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון אצלו. ואע"פ שמוכרח שאחד מהם בא לידי שבועת שוא, הלכתא כת"ק דבן ננס דאמר שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה [ר"פ כל הנשבעין]. ואם רצו להפכן זה בזה מהפכין. ואם חלקו על ההיפוך, זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם. ואם לא נתרצו שניהם נשבעין. וכתב ה"ר יהודה מלוה שטען שנאבד המשכון ממנו באונס והלוה טוען לא כי אלא אתה מכרתו ולקחת דמיו, איכא מ"ד נשבע מלוה וגובה חובו ואיכא מ"ד לוה נשבע היסת ונפטר, דמהימן מגו דאי בעי אין לך בידי כלום או פרעתיך כי אמר שלא נאבד מהימן ופטור, ומיהו בהיסת, ע"כ.
<h2>דף קטז.</h2>
והיכא דלא נאבד ויש מחלוקת ביניהם שהלוה אומר שקל הלויתני והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו נאמן המלוה ובנקיטת חפץ שישבע ויטול כדרך כל הנשבעין ונוטלין, כדאיתא עובדא בעיזי דאכלי חושלא דיכול לטעון עד כדי דמיהן [ב"ב ל"ו ע"א]. וה"ג לה בירושלמי [שבועות פ"ו ה"ח] חד בר נש קם עם חברוי בשוקא וא"ל תרין דינרין לי בידך ומשכונך שוה תרין דינרין, א"ל חד דינר אנא בעי למיתן ומשכוני שוה תרין דינרין, אתא עובדא קומי דדייני דנהרדעא אמרי כיון דכ"ע מודו דמשכון שוה תרין דינרין דינרא אחרינא ייתי עלוי סהדוי, ולא שמע מאי דא"ר יוחנן נאמן המלוה לומר עד כדי המשכון הלויתיך. פירוש ירושלמי זה כך הוא, המלוה היה המשכון בידו שלא נאבד ממנו, והיה טוען כי עליו הלוהו ב' דינרין והיה מודה ששני דינרין היה שוה משכונו ולא היה תובע ממנו כלום, אבל הלוה היה תובע למלוה ואומר לו אמת שמשכוני שוה ב' דינרין אבל אתה לא הלויתני אלא דינר והחזר לי משכוני בדינר שאפרעך, והיו דייני דנהרדעא סבורים לומר כי אחר ששניהם מודים כי המשכון שוה שני דינרין נמצא כי תביעת הלוה (וראיתו על) [ודאית ו]המלוה (שהוא) ספק לנו מה שהוא תובע, יתיב עלוי סהדוי, פירוש נעמיד עדים על הודאתו שיודה בפניהם שמשכון זה הוא בידו ושהוא שוה שני דינרין ואח"כ ישבע הלוה שאינו חייב לו אלא דינר ויוציאנו מידו, מפני שהמלוה מודה לדבריו והוא אינו מודה לו כלום מן הדינר שתובע ממנו. השיב ר' יוחנן ואמר דלא מחייבי ליה למלוה בהודאת פיו שהודה בפני עדים שמשכון זה הוא בידו ושהוא שוה תרין דינרין, דמ"מ יכול לטעון עד כדי דמיו הואיל ולא היו שם עדים בשעת המשכונה שיעידו בכמה משכנו אצלו. וקי"ל כר' יוחנן. וישבע המלוה כשאר נשבעין ונוטלין שנוטלין בשבועתן. ואין דין זה כדין משנתינו, שמשנתינו מיירי שנאבד המשכון מן המלוה ורוצה להוציא ממון זה מן הלוה ולפיכך שנינו סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני ושלשה דינרים היה שוה שנשבע הלוה מפני שהוא מודה במקצת ונפטר, אבל כאן שהלוה מודה במקצת נשבע המלוה מפני שהוא נפרע ממשכון שהוא תחת ידו שלא נאבד ממנו, ולפיכך נשבע כדרך שאר נשבעין ונוטלין שנוטלין בשבועתן. ויש לברר למה הוא נשבע בנקיטת חפץ ואינו היסת כדין האומר כלי זה לקוח הוא בידי שנשבע היסת ונפטר. ודבר זה כך פירשו הר"מ ז"ל [מלוה פי"ג ה"ג] וזה טופס לשונו, המלוה את חבירו על המשכון ומת הלוה והמלוה, בין שמת הלוה תחלה בין שמת המלוה, הואיל והוא נפרע ממה שהוא תחת ידו ואלו רוצה לומר לקוח הוא בידי הרי זה נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין, ומפני מה אינו נשבע היסת לפי שאינו נשבע על עצמו של משכון אלא על הממון שלוקח, שאלו אמר על עצמו של חפץ אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה היה נשבע היסת ונפטר, אבל אם היה שם עדים שחפץ זה משכון הוא בידו ולא ידעו על כמה אינו יכול ליטול אלא בשבועה, והואיל ואין שם עדים ויכול לומר שלו הוא נאמן לומר יש לי עליו כך וכך בשבועה עצמה שהיה נשבע אם היו שם עדים שהוא משכון, שאין אומרים מגו לפטרו משבועה אלא לפטרו מממון שלא יחזיר המשכון עד שיטול מה שטען, ע"כ.
וה"ג לה גבי עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא וסכינא דאשכבתא [ב"מ קט"ז ע"א] דגרסינן עליהו יכול לטעון עד כדי דמיהן מתוך שיכול לומר טענת לקוח הוא בידי, הילכך משתבע כעין דאוריתא ומחזיק במשכונו עד כדי דמיו. והכי כתבו רבוואתא דמאן דנקט משכון כמאן דנקיט שטרא דאי טעין פרעתיך לאו כל כמיניה ואי אמר אשתבע לי משבעינן ליה [שבועות מ"א ע"א]. וכן כתב הרב אבן מגש בפירוש שבועות בפרק כל הנשבעין [מ"ה ע"ב] דליפטוריה משבועה לא אמרינן מגו. ואע"ג דאשכחן דאמרינן מגו ומחייבי שבועה כגון משכון, התם היינו טעמא וכו'. ויש לתמוה למה יתחייב כי אם היסת, והביאו ראיה ממכיר כליו ביד אחר שישבע כמה הוציא ויטול, ואלו טען לקחתים היה נאמן בהיסת, וכן במשכון. והך ראיה אית עלה פרכא, שהטעם מפרש בירושלמי [פ"י ה"ג] מפני בעלי בתים שלא יהיו מטופלין עם הגנבין. וה"ר אפרים כתב בזה, מאן דאית ליה משכון לא דאמי לכל הנשבעין ונוטלין, דהאי דראמו רבנן עליהן שבועה מקצתם משום דמורו היתרא ומקצתם משום דבעו אפוקי ממונא, אבל האי לא מורי ולא בעי לאפוקי ממונא, ובדין הוא דלא משתבע כלל, וכיון דתקון רבנן היסת משתבע היסת. ומילי דסמכא נינהו אלא שרבו עליו החולקין. ורבינו בספר כתוב שם [פ' כל הנשבעין] כתב אמר אברהם באמת וברור זה קשה עלינו כל הימים על מה שחברו כל המחברים נשבע על משכונו שהיא שבועה חמורה, דהא איכא מגו. והאריך, ובסוף דבריו כתב כי הוא סבור כי [מי] שאמרה הוציא אותה על מארי דחושלא דתפסינהו להנהו עיזי וההיא ודאי שבועה בעי, דהא לא ידע מארי עיזי לההוא נזקא כמה הוה, וכל מידי דלא איפשר ליה לידע לנתבע לא גבי מיניה אלא בשבועה כדין מוציא הוצאות על נכסי אשתו [כתובות ע"ט ע"ב] וכדין המכיר כליו וספריו ביד אחר שנשבע כמה הוציא ויטול. והבאים אחרינו בזה ואמרו על כל משכון, ואיפשר שטעות היה בידם או אנו הטועים. ויש לי קושיא אחת עליהם מרבה בר שרשום [ב"ב ל"ג ע"א] דקאמר דאי בעי לאפרועי מיניהו הוא בעי לאשתבועי וכולה מלתא כדאיתא התם, והשתא קשיא דרבה בר שרשום כעין טוען על המשכון היה, ולדבריו איך נצל משבועה חמורה. ויש לתרץ [דבשתיקה אכל] ובתר דאכיל להו לא משבעינן ליה. כל זה טרחנו להעמיד דברי הגאונים אבל איני יודע [על] מה סמכו, ע"כ. ודוקא שיהיה המשכון מדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר ואין לו עדים שהפקידו בידו ואז נאמן המלוה בשבועה ליטול משום מגו דיכיל למימר לקוח הוא בידו, אי נמי איתנהו דברים העשויין להשאיל ולא ראה וליכא עדים שיכול לומר החזרתים לך או להד"מ כי אמר הלויתיך עליו כך וכך מהימן ובשבועה, ולקמן נאריך בזה.
וכתב הרב בעל העטור היכא שכפר במשכון ושניהם מודים בהלואה ישבע זה שלא הניח בידו משכון והלוה ישבע שאין ראוי ליטול הימנו, אם היה חובו כנגד משכונו, ואם היה שוה פחות ישבע היתר על המשכון, ואם היה המשכון שוה יותר על חובו כבר נשבע המלוה שאין לו משכון ופטור. גם כתב, והיכא שנפחת המשכון זה אומר בשעת הלואה היה שוה כך וכך ונפחת כך וכך וזה אומר לא נפחת, א"נ לא נפחת אלא כך, א"נ איני יודע, נשבע המלוה שבועת היסת ונפטר. וה"ר יהודה כתב דאיכא מ"ד מלוה נשבע כעין דאוריתא שלא נשתמש וגובה מה חובו, וכן אם השכירו נשבע כמה נטל משכירותו. ואיכא מ"ד דהלוה נשבע כמה היתה שוה בשעת הלואה, מיגו דאי בעי אמר לא הלויתני אלא כמו ששוה היום כי אמר כך וכך היה שוה ונפחת נאמן ובשבועת היסת, ובפסידות המשכון נשבע המלוה, ע"כ. ויש לנו לברר על אי זה דרך יבא ביניהם טענת נפחת המשכון כי בודאי אם טענו הלוה נפחת המשכון בידו של מלוה מפני שאכלוהו עכברים או הרקיב או אכלו עש, בכל אלו כיון ששומר שכר הוא נקרא על המשכון אם שמרה כראוי ונער אותה כראוי לה, וכמו שפסקנו בפרק אלו מציאות [ב"מ כ"ט ע"ב] דתנן מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום ושטחה לצרכה כלי [כסף] וכלי נחושת ומשתמש בהן לצרכן, הילכך כיון שעשה לה מניעור ומשמור במקום שאין מצויין שם לא עכברים ולא ריקבון אם נרקב או אכלוהו עכברים אף על כל זה ה"ל אונסין ומפטר, אבל אם פשע ופחת המשכון בידו מחמת פשיעתו בידים או שנתעצל בשמירתו ובנעורו, אם מודה חייב לשלם, ואם כפר הואיל והלוה טוען בבריא כי המשכון נפחת מדמיו תחת ידו יש לו לישבע שלא נפחתה בפשיעתו וששמרה כראוי במקום הראוי [לו] ושנערה כל צרכה ומפטר, וכל זה בשבועת היסת. ואם מודה שפשע בה ולא נערה כראוי או שהניחה במקום שאין ראוי להניח ופחת מדמיו ויש מחלוקת ביניהם זה אומר כך נפחתה וזה אומר כך נפחתה, אם פחת פחת שצריך ללוה להשלים למלוה, שאינו שוה מה שהלוהו, הלוה נשבע היסת ונפטר, ואיכא מ"ד שבועת התורה, דהו"ל מודה מקצת, אבל המלוה אינו נשבע, שהרי אינו נפרע ממשכונו שהרי נפחת ואינו שוה מה שהיה תובע לו. ואם נפחת פחת שעדין שוה את חובו נשבע שבועת התורה המלוה וגובה חובו מן המשכון, שנאמן בשבועתו עד כדי דמיו. וכתב הרב בעל העטור מלוה אומר סלע הלויתיך ושלשה דינרים היה שוה ויש לי אצלך דינר, ולוה אומר מכרתיו לך בה' דינרין ויש לי אצלך דינר, שניהם נשבעין שבועת היסת, זה נשבע שמשכון הוא בידו וזה נשבע שבתורת מכירה מכר המשכון אצלו. ואע"פ שמוכרח שאחד מהם בא לידי שבועת שוא, הלכתא כת"ק דבן ננס דאמר שניהם נשבעין ונוטלין מב"ה [ר"פ כל הנשבעין]. ואם רצו להפכן זה בזה מהפכין. ואם חלקו על ההיפוך, זה אומר אני מהפכה וזה אומר אני מהפכה עומד הדבר עד שיתרצה אחד מהם. ואם לא נתרצו שניהם נשבעין. וכתב ה"ר יהודה מלוה שטען שנאבד המשכון ממנו באונס והלוה טוען לא כי אלא אתה מכרתו ולקחת דמיו, איכא מ"ד נשבע מלוה וגובה חובו ואיכא מ"ד לוה נשבע היסת ונפטר, דמהימן מגו דאי בעי אין לך בידי כלום או פרעתיך כי אמר שלא נאבד מהימן ופטור, ומיהו בהיסת, ע"כ.
